פליטים בישראל

בישראל חיים היום כ-48 אלף מבקשי מקלט מסודן ומאריתריאה, שנמלטו מארצם בעקבות רדיפות, עינויים ורצח עם. ישראל נמנעת מלגרש אותם לארצם, כיוון שנשקפת שם סכנה לחייהם, אבל מסרבת להכיר בהם כפליטים, מונעת מהם זכויות בסיסיות כמו רישיון עבודה או שירותי בריאות, ובחודשים האחרונים מגדילה לעשות וכולאת אותם בלב המדבר ללא משפט וללא תאריך שחרור. 
אחרי שנים שבהן נמנעה מקביעת מדיניות ברורה, החלה ממשלת ישראל לפעול באופן שיטתי נגד מבקשי המקלט. לצד הקמת גדר לאורך גבול מצרים (שכיום מונעת כניסה דרך הגבול), נבנה מתקן הכליאה "חולות" ותוקן החוק למניעת הסתננות כך שיאפשר את כליאתם של מבקשי מקלט. שר הפנים אז, אלי ישי, הסביר את מטרת הכליאה כך:
"עד שתהיה לי אפשרות לגרש אותם, אני אכלא אותם ואמאיס עליהם את חייהם".
התיקון לחוק למניעת הסתננות נפסל בספטמבר 2013 על ידי בג"צ, בשל הפגיעה החמורה בזכותם של מבקשי המקלט לחירות. בג"ץ הורה למדינה לשחרר את העצורים לאלתר. במקום זאת, המדינה יזמה חקיקת בזק, של חוק דומה שנועד להחליף את החוק שנפסל. על פי החוק החדש, מבקשי מקלט חדשים ייכלאו לשנה בכלא "סהרונים". אחרי שנה יועברו למתקן "חולות", וישהו בו עד שאפשר יהיה לגרשם למדינתם, או עד שיישברו ויסכימו לחזור "מרצון" למדינתם, למרות הסכנה שעדיין אורבת להם.
מאז דצמבר 2013 כלואים אלפי מבקשי מקלט מסודן ומאריתריאה ב"חולות", ללא משפט וללא תאריך שחרור.
מתקן "חולות" מכונה מתקן פתוח, אבל בפועל הוא כלא לכל דבר. הוא מנוהל על ידי סוהרי שירות בתי הסוהר, והכלואים בו נדרשים להתייצב לשלוש ספירות ביום וללינה בלילה. התנאים במתקן קשים, נאסר על הכלואים להכניס למתקן מזון או תרופות, וכיוון שהוא ממוקם בלב המדבר – גם אין לאן לצאת ממנו, אם רוצים לחזור בזמן לספירה הבאה. אך הגרוע מכל הוא הייאוש הגובר. מדובר באנשים צעירים, שנכלאו ללא משפט וללא הגבלת זמן, וחלק ניכר מחייהם עבר עליהם במנוסה. הכליאה מונעת מהם לעבוד ולנסות להשתקם, וכל שנותר להם הוא לצפות בחיים שלהם נעלמים להם